ענווה

ענווה

ענווה היא שורש המידות הטובות ואילו הגאווה היא שורש המידות הרעות.
אדם שיש לו ענווה יש לו גם אהבה וחסד אמת ומשפט ושאר המידות הטובות. לא ענווה פסולה של זלזול עצמי אלא ענווה אמיתית של הכרה בערך עצמו, שהוא שליח של הקב"ה לבצע שליחותו בעולם וכל כוחותיו ממנו יתברך. ומתוך הכרה שהכוחות מאת הקב"ה ממילא הוא מקבל עוז ותעצומות ופועל רבות ונפלאות בעולם.

עם כל הגדלות שלו והכבוד והערצה שרחשו לר' יוסף הוא מעולם לא התנשא ולא הרגיש שהוא מעל אחרים, כקטן כגדול. וכך היה יחסו גם כלפי קטנים. הוא ידע את ערכו ואת מקומו ולא זלזל בעצמו.
במבוא לספר "מתוק מדבש" סיפר שם תלמיד המחבר הרב יעקב עמר על חכמי כפרו של ר' יוסף, ובסוף הרשימה הביא את הצעיר שבהם והוא ר' יוסף אביקסיס. ואילו דבריו עליו:
"כאשר עלה לארץ, התגורר במושב אחוזם. גם אליו פנו אנשי המושב וביקשוהו לשמש רב המושב, ובשום אופן לא הסכים לכך להשתמש בתורתו לפרנסתו.
בבית הכנסת היה מלמד שעורי תורה קבועים, שלא על מנת לקבל פרס. וענווה גדולה היה נוהג שם, ובכבוד רב לצבור המתפללים. תמיד הקדים לבוא לבית הכנסת למנוע קימה מפני כבודו. וכן היה נותן לעבור לפני התיבה לכל אחד מהמתפללים, ורק לעתים בלית ברירה היה קורא בתורה. לפרנסתו, עבד בחקלאות בפרדס של המושב. לאחר שיצא לפנסיה וחיתן את בניו ובנותיו עזב את המושב ועבר לקריית גת, שם המשיך לעסוק בתורה. אשריו ואשרי יולדתו".

מספרת אחת הנכדות:
"זכורני שאף פעם לא ראיתיו מסתכל היישר בפני אדם שאיתו בא במגע של דיבור וכו'. עיניו תמיד היו מביטות בענווה גמורה לכל המדבר עמו ושח אתו בדברים.
האריך בדברים במקום שצריך להאריך, וקיצר בדברים במקום שצריך לקצר. לא חסך מהונו לתת צדקה, החל לבני משפחתו ועד לאחרים, והכול עשה עם ענווה, שלא ירגישו לא נוח בדבר, וכאילו "מה כבר עשה בזה שנתן", שתמיד נרגיש טוב ולא נרגיש מבוכה בדבר.
סבי ע"ה היה נכנס ויוצא ולא מרגישים בכניסתו וביציאתו למקום, לפי שהיה מגיע בענווה, בשקט ובצנעה וזו הגדלות האמיתית. פעל רבות בלי להבליט את מעשיו, ממש אצילות נפש עילאית במדרגות נעלות ביותר".
בנו הרב יהושע:
"היתה לו התבטלות בפני תלמידי חכמים גדולים משום שידע את ערכם. לא התגאה אלא ידע את ערכו האמיתי והייתה לו ענווה. עם פועלים שעבד איתם בפרדס ובכל מסגרת שהיא ידע למצוא את הדרך לליבו של כל אדם ובגלל ענוותנותו האנשים נקשרו אליו וכיבדו אותו, וזה מה שאמרה המשנה באבות איזהו מכובד? המכבד את הבריות.
לפני שסיימתי י"ב בישיבה באור עציון הוצע לי על ידי הרב דרוקמן להיות בין הראשונים להקים את הישיבה בגוש עציון. אבי ז"ל דאג מכך שאלמד באיזור זה וכדי להשקיט את דאגתו הוא קבע שיחה עם הרב דרוקמן שליט"א, וכשהרב הסביר לו שהסיכון בתל אביב הוא לא פחות מגוש עציון הוא נרגע והסכים. והכל מתוך שמאד סמך על דעתם של גדולים וצדיקים.
כשהיה בקורס ללימוד הדקדוק התלהב מאד מידיעותיו של המורה שמילא את כל הלוח במהירות, כמו כן התלהב מאד מדמותו של הרב דרוקמן שהיה צעיר ממנו וכמו כן מדמותו של הרב עמיטל זצ"ל ראש ישיבת הר עציון בטכס הנחת אבן פינה לישיבת הר עציון.
באותו טכס הרב עמיטל זצ"ל קם ודיבר בפני כל השרים שבאו לגוש למעמד הנ"ל ודיבר בתוקף ובעמידה איתנה על דעתו ולא התכופף בפניהם. אבי ז"ל מאד העריך את אומץ ליבו של הרב.
ובכלל, הוא התכופף בפני בני אדם בעלי יראת שמים, כשרון, ידיעות, תכונות טובות והעריך אותם מאד, דבר שמצביע על הענווה הגדולה שהייתה בו".

מספרת אחת הנכדות:
"זכורני שסבא ע"ה היה בעל ענוה גמורה ואמיתית, ללא שום התנשאות, או רצון שיחשיבו את כבודו או בינתו הגדולה שהייתה חבויה היטב בקרבו או בלמודו או בכל הנהגותיו שהיו בבחינת קודש, תמימותו ויושרו, אהבת החסד שלו, ההתחשבות בזולת והכבוד שהיה רוחש לכל אדם מהגדול ועד הקטן ביותר".

מספרת אחת הנכדות:
סבא שלי ע"ה אף פעם לא הראה קפדנות וכעס. לעולם כעס לא עלה על פניו, אף פעם לא צעק על אף אחד. ענוותו הייתה עצומה. היה עניו וצדיק, גדול אמיתי. היה ענק באהבת ה' ומצוותיו, ומאז ועד עולם היה שקוע רק בדבר החשוב תורת מים חיים.
היה יודע הכל. הקפיד בכל כוחו על עניית אמן. מעולם לא הפסיד מצוות לימוד תורה אף שנייה בחייו.
מתי שמישהו אמר דברי תורה אף פעם לא תיקן אותו אפילו שידע יותר ממנו דברי תורה, וכאשר אוכל ושותה היה מברך בכוונה עצומה וגדולה, והיה אוכל ושותה רק בדרך ארץ ובנימוס גדול, והיה מתייחס לכל אחד ואחד בסבר פנים יפות ומאירות. כל הזמן סבא היה זקוף אבל עם ענווה".